[1] שו"ת הרמב"ם סימן רכ
שאלה +השאלה מקוצרת ביותר, חסרים בה למשל הדברים המצוטטים בסוף התשובה
ועי' הע' ט"ז+ שאלה מארם צובא. המותר לשמוע שירה עם שירי האזור +על שירי האזור, אלמושחאת,, השווה על התאמת שירי האזור למנגינות (ר' להלן התשובה על הנגינה) השווה ש' מ' שטרן, תרביץ י"ח, עמ' קס"ו, קע"ה - ו'+ הערביים וזמר?
התשובה ידוע, שעצם הזמר והניגונים כלם אסורים, אפילו אין אומרים עליהם מלים כלל, לאומרם +סוטה מ"ח א'+ ז"ל אודנא דשמעא זמרא תעקר. וכבר באר התלמוד +גיטין ז' א'+ שאין הבדל בין שמיעת הזמר או ניגון על מיתרים או השמעת הנעימות בלא [מלים], אלא כל מה שמביא לידי שמחת הנפש והתרגשותה, (הוא) אסור, כמו שאמרו, וסמכו דבריהם אל איסור הנביא, (שאמר) +הושע ט' א', ועי' גיטין שם ע"ב+ אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. וטעם זה (הדבר) ברור מאד, לפי שכוח תאוה זה צריך לכובשו ולמונעו ולמשוך ברסנו, ולא שיפעל ויחיה מתו +עי' מורה נבוכים ח"א פ"ה, פ"ן.+ ואין משגיחים באחד היוצא מן הכלל שמעטים כמותו, אשר (זה) מביאו לידי שמירת הנפש ומהירות התפעלות להשגת מושכל או כניעה לדברים האלהיים, לפי שדיני התורה לא נכתבו אלא לפי הרוב והרגיל, שדברו חכמים בהווה +עי' למשל שבת פ"ו מ"ו ומ"ט.+ וכבר בארו לנו הנביאים זאת ואמרו בגנותם השימוש בכלי השיר על דרך הפולחן ע"י שמיעתם, וזה אומרם +עמוס ו' ה'+ הפורטים על פי הנבל כדוד חשבו להם כלי שיר. וכבר בארנו בפרוש אבות +פ"א מי"ז, ועי' הגוף הערבי הוצ' בנעט בס' היובל הילדסהיימר חלק עברי עמ' ע"ב, ע"ד, פ"ן+ שאין הבדל בין הדיבורים העבריים לדיבורים הערביים, ואין זה אסור או מותר אלא לפי העניין הכלול באותם הדיבורים. ואליבא דאמת אסור לשמוע דבר טפשות, אפילו נאמר שלא בשירה, ואם מנגנים אותו על כלים, יש כאן שלשה איסורים, איסור שמיעת דבר טפשות ונבלות הפה +עי' מורה נבוכים ח"ג פ"ח, פ"ן+ איסור שמיעת שירה, ר"ל זמרא בפומא, ואיסור שמיעת (כלי) מיתרים. ואם זה במקום שתיית יין, יש איסור רביעי, והוא אומרו +ישעי' ה' י"ב+ יתעלה והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. ואם המזמרת אשה, יש שם איסור חמישי, לאומרם +ברכות כ"ד א'+ ז"ל קולבאשה ערוה, ומכל שכן אם היא מזמרת.
(וכבר) התבארה האמת במופת, והיא, שהכוונה בנו, שנהיה גוי קדוש ולא יהיה לנו מעשה ולא דיבור אלא בשלמות או במה שמביא אל השלמות, ולא שנעורר הכחות המונעים מן כל טוב, ולא שנפקיר (עצמנו) בהוללות ושחוק. וכבר בארנו בזה הענין במורה בחלק האחרון +פ"ח+ שבו, מה שיש בו מספיק, בדברים (שהם) מופתיים לאנשי מעלה. ומה שאמרו הגאונים +ת' ר' משה הגאון בתה"ג אסף א' סי' כ"א ות' רה"ג בתה"ג הרכבי סי' ס', שערי תשובה סי' קנ"ב וגנזי קדם ה' ל"ג, ל"ה נ"ח, נ"ט ועי' תה"ג אסף כ' סי' קצ"ב+ ז"ל הוא זמר דברי שירות ותושבחות, כמו שכתב בעל ההלכות ז"ל. +הרי"ף לברכות דף כ"ה ב' בשם גאון, ועי' ת' הרי"ף סי' רפ"א חזן ששמעו עליו שלא כהוגן כגון שישורר בשיר ישמעאל, ועי' אשכול הוצ' אלבעק עמ' ל"ג ובהערות שם, פ"ן+ אבל חס ושלום להזכיר שירי (החול) בהם, לא נשמעה זאת בישראל לא מן גאון ולא מן הדיוט. והתימה על אומרכם +בנוסח השאלה שלפנינו חסר קטע זה+ במעמד כשרים, והכשרים לפי דעתי אינם מצויים במקומות שתית משקה משכר. וכבר בארנו גם בזה במורה +[שם פ"ח, ועי' ה' תעניות פ"ה הי"ד וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכו' ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין, וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות וכו', ועי' מש"כ ראזין אתיק עמ' קכ"ט, הרכבי בהערותיו לתה"ג ע' שנ"א, עפנשטיין ע' י', פ"ן]+ מה שיש בו מספיק. ומכל שכן (אינם כשרים), אם יוסיפו על זה ע"י שמיעת כלי שיר. ושלום. וכתב משה:
ב"ח אורח חיים סימן תקס
E ולענין הלכה יראה עיקר כדברי הרמב"ם בתשובת שאלה דכל שאינה של שירות ותשבחות אסור אפילו בלא משתה ואפילו בפה וכדגרסינן בסוף סוטה אמר רב אודנא דשמע זימרא תעקר אמר רבא זימרא בביתא חורבא בסיפא אמר רב הונא זימרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסור פירוש הנגינות שמנגנין בני אדם בשעה שמושכין משאוי או בשעה שמנהגין השוורין לחרישה מותר שאינו אלא לתקן מלאכתן אבל הנגינות שמנגנין האורגים והוא הדין שאר האומנין באומנותן אסורין שאינן אלא לשמח לבבם ואסור וכדכתיב אל תשמח ישראל אל גיל כעמים וגו' וכל שכן דאסור לשמוע כלי זמר Eולפיכך יש להזהיר על המקילים לשתות בכלי זמר ואפילו בשבתות וימים טובים דלא התירו אלא בחופה משום שמחת חתן וכלה וכן הנשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות בהן ואם אינן שומעות מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן בריש המביא (ביצה ל א) דאפילו באיסור דאורייתא אין למחות בדבר שאנו יודעין בודאי שלא
יקבלו ועיין בתוספות (ב"ב ס ב ד"ה מוטב) ובהגהות אשיר"י סוף פרק חזקת הבתים (סי’ עז)
[2] ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג
קעז החלק הרביעי - הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות. ושתים רעות יש בדבר הרע הזה: האחת - כי כל המרבה דברים מביא חטא, (אבות סוף פרק א). והשנית - כי הוא בטל מדברי תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, כי איך לא זכר ולא שם על לבו, כי בעתים ההם אשר הוא משחיתם יוכל להשיג הנעימות, ולקנות חיי עולם, אם יקבע העתים המזומנים ההם לתורה, אשר הוא פנוי בהם ממלאכתו ועסקיו, אין זה כי אם בזות לבו את המצות ואת שכר העולם הבא. ומלבד אשר אבד טובה הרבה ישא את עונו, כי אשמת הבטול מן התורה בעת היכולת לעסוק בה אש היא עד אבדון תאכל, כאשר אמרו (סנהדרין צט, א): "כי דבר ה' בזה" כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, כאשר הקדמנו לך. ואמרו ז"ל (ע"ז יח, ב): ההולך למקום אשר אוספו שם אספה לשחוק זה הוא מושב לצים ועליו אמר הכתוב (תהלים א, א): "ובמושב לצים לא ישב", ונאמר אחריו: "כי אם בתורת ה' חפצו" למדת כי מושב לצים מביא לידי ביטול תורה, ואשר לא שת לבו לעסוק בתורה בשעותיו הבטלות יתעשת לנפשו ולא יאבד ויתבודד בהן לחשוב על קצו ולהבין לאחריתו ולחפש דרכיו ולקנות מעלת הנפש ולהתקרב אל השי"ת.
קעז ב' החלק החמישי - המתלוצץ בדבר שפתים על המעשים והדברים, לא שיבוז להם בלבו אך מדרך השמחים ללא דבר וחוק השחוק, ופעמים שגורם לזה משתה היין והשכרות, שנאמר (משלי כ, א): "לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם", פירוש: "לץ" - איש היין, "הומה" - איש שכר, "כל שוגה בו לא יחכם", כמו (תהלים קט, ד): "ואני תפלה" - איש תפלה, ורוצה: כי משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: האחד, להיות האיש המתלוצץ. והשנית להיות הומה ובעל דברים, ואמרו ז"ל (אבות סוף פרק א): וכל המרבה דברים מביא חטא, ונאמר (קהלת ה, ב): "וקול כסיל ברב דברים". והשלישי "כל שוגה בו לא יחכם". ודע כי לא יהיה מנהג הליצנות קבוע בנפש האדם עד שהוא פורק עול שמים מעליו, על כן יענש לשאת עליו עול היסורים מדה כנגד מדה, שנאמר (ישעיה כח, כב): "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם", ואמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יח, ב): כל המתלוצץ יסורים באים עליו שנאמר: "פן יחזקו מוסריכם", והחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ גם על דרך מקרה ועראי. ועל החלק הזה הוצרכו להזהיר, כי רבים יכשלו בו על דרך מקרה.
[3] שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שז
סעיף טז
מליצות ומשלים של שיחת (נח) חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור (נט) כב משום מושב לצים (תהילים א, א), * כג ועובר משום אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד) לא תפנו (ס) אל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, (סא) וא"צ לומר המדפיסן, * מחטיאים את הרבים. הגה: ונראה לדקדק הא דאסור (סב) לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז, (סג) <יג> אבל כד בלשון הקודש, (סד) שרי. (וכנ"ל מלשון שכתבו התוספות פרק כל כתבי, וכן נהגו להקל בזה).
חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל סא
סעיף א
מדכתיב וכבדתו וכו' ודבר דבר, שמע מינה שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול. הילכך אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר. ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות. ואפילו ספרי חכמה, גדולי הפוסקים אוסרים מללמוד. ואסור ללמוד בשבת ויום טוב זולת דברי תורה. ולכולי עלמא אסור לקרות במליצות ומשלים של שיחת חולין, ואפילו אין בהם דברי חשק. ואף בחול אסור משום מושב לצים, ועובר משום [ויקרא י"ט ד'] אל תפנו אל האלילים, לא תפנו אחר דעתכם, שהדברים האלו מושכין את לבו של אדם ומבטלין ממנו יראת שמים. ומכל שכן ההולכין לבתי טרטיראות (שקורים קאמעדיטא) אוי להם ולנפשותם, דמגרי יצר הרע בנפשם, וכל שכן הקורא בדברי חשק דמגרי יצר הרע, ולכן כל אדם ירחק מהם בחול וכל שכן בשבת (סי' ש"ז). ובקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. ומכל מקום לא יאמר לו כדרך שאומר בחול, אלא אומר לו "שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא, ורחמיו מרובים, ושבתו בשלום", וכן מותר לנחם אבלים:
שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כה סעיף א
ראוי לאדם להרגיל עצמו א] בקדושה יתירה ב] ובמחשבה טהורה ג] ובדעת נכונה, כדי להנצל מלהכשל בדבר ערוה. ד] ויזהר מהייחוד שהוא הגורם הגדול. וכן ינהוג להתרחק ה] מהשחוק ומהשכרות (א) ו] ומדברי עגבים (פירוש דברי שחוק וחשק). ולא ישב בלא אשה, ז] שמנהג זה גורם לטהרה גדולה. ח] יתירה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מהחכמה.
Some Orthodox Jews at one time understood Hitler's 'final salution' as divine wrath. All actually religious people are weary of the secular and rightly so. Judaism is utterly democratic in that majority rule is tantamount as is their communitarian guidelines. Of wich traditional antisemites understood that liberty is not of them.
ReplyDelete